צו הריסה ללא הרשעה
מאת: אינג' עזרא בן עזרא

 

  על פי ת.א. 3490/97 -
  אליהו יצחק
  נגד
  הועדה המקומית לתכנון ולבניה, כפר סבא, פסק דין נב1, 136.
  השופטים: קדמי, שטרסברג כהן, טירקל.

   העובדות:

  נגד המערער הוגש כתב אישום בשל הקמת מבנה ללא היתר. הנושא נידון לפי סעיף 212
  לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965 (להלן "החוק") המאפשר לצוות על הריסת בניין ללא הרשעה
  בעבירה של בניה ללא היתר.

  בית משפט השלום נתן צו הריסה. בית המשפט המחוזי זיכה את המערער מהעבירות שיוחסו
  לו בכתב האישום, אך קבע שבית משפט השלום רשאי להורות על הריסה לפי סעיף 212 (5) לחוק.

 פסק הדין:

 השופט קדמי 

 תנאים לתחולת סעיף 212 לחוק:

  המערער טוען, כי אין מקום להחיל את סעיף 212 שכן עניינו של המערער אינו מתאים
  לאף אחת מהחלופות בו. השופט דוחה טענה זו. סעיף 212 (5) מתייחס לפעולה כנגד מבנה שהוקם
  על ידי מי שאיננו בר עונשין. 

"... ועל פי ההלכה הפסוקה, יש למושג "שאיננו בר עונשין" שבס"ק זה
משמעות מרחיבה, הכוללת כל מקרה שבו לא ניתן להעמיד את הנודע בדבר
לדין פלילי מכל סיבה שהיא". 

 טענה שנייה של המערער היא, כי זיכויו מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום חוסמת מפני השימוש
 בסעיף 212 (5) מאחר וסעיף 212 נוקט בלשון של "נעברה עבירה". טענה זו דינה להידחות גם כן.

 אין זיכויו של המערער משמעותו כי הבניין לא נבנה בעבירה, ובלשונו של השופט: 

"אין מניעה להחיל את סעיף 212 (5) הנ"ל גם לגבי מי שזוכה בדינו, כאשר
הזיכוי אינו שולל את העובדה הבסיסית שהמדובר במבנה שהוקם בעבירה".

 

 עוד יש לציין, כי לפי פסק הדין בעניין קאסם (על פי 847/78, מוסטפא קאסם נגד הועדה המקומית
 לתכנון ובניה,  הגליל המרכזי, פ"ד לה 1, 678) רשאית המדינה לפתוח בהליך המכוון למתן צו הריסה
 לפי סעיף 212 על ידי הגשת  כתב אישום.

 

 שיקול דעת על פי סעיף  212 לחוק: 

 המערער מצביע על נקודת המוצא של בית משפט השלום והיא, כי בדרך כלל בניין שנבנה ללא היתר
 דינו להיהרס, אלא אם כן הנסיבות מצדיקות הימנעות ממתן צו הריסה.

 לטענתו, מכך נובע כי על המתנגד למתן צו ההריסה הנטל למנוע הוצאתו, מסקנה שאין לה אחיזה
 בלשון הסעיף או בתכליתו.

 השופט מסכים לטענה זו. יש להבחין בין סמכות להורות על הריסה לפי סעיף 205 לבין סמכות
 כזו מכוח סעיף 212 לחוק.

 תכלית סעיף 205 היא להחזיר המצב לקדמותו ולסלק מבנה שהוקם תוך הפרדת חוק, וכך למנוע
 מצב שחוטא יוצא נשכר.

 תכליתו של סעיף 212 היא שמירת הסדר הציבורי, ומניעת קיומו של מטרד ציבורי מעצם קיומו
 של המבנה הבלתי חוקי. לפיכך יש לומר כי: 

"כאשר מדובר בהריסה מכוח הסמכות שבסעיף 205 לחוק התכנון, די לה
לתביעה בקיומה של הרשעה בהקמת מבנה ללא היתר... לפי סעיף 212 לחוק
התכנון - שונים פני הדברים.

בהקשר זה, אין די לה למדינה בהוכחה כי נתקיימו התנאים המקימים את
הסמכות לצוות על ההריסה, ועליה להוכיח כי בנסיבות הענין ישנה הצדקה
ליתן צו כזה מטעמים של "ענין ציבורי חשוב; כאשר בפני המתנגד למתן הצו
פתוחה האפשרות להציג שיקולים התומכים בהתנגדותו.

צו הריסה יינתן רק במקום ששיקולי ה"ענין הציבורי" גוברים על השיקולים
האחרים שמציג המתנגד" 

                       (ההדגשה במקור)

  אמנם, העובדה שהבניין נבנה ללא היתר היא יסודית לתחולת סעיף 212 אך אין בשיקול זה די.

 בית המשפט צריך לבחון את הנסיבות ולהחליט האם מחייב העניין הציבורי הריסת הבניין. 

 מסקנה זו נובעת למרות לשון סעיף 212 ("לצוות  כאמור בסעיף 205") שכן ההבדל בין  הסעיפים
 נובע מאופי הסמכות ותכלית היישום של כל סעיף.

 

 על פי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965, כאשר נעברה עבירה על חוק התכנון והבניה,
 בית המשפט מוסמך לצוות על הריסה, אף ללא הרשעה.

  הריסה ללא הרשעה אפשרית כאשר חלק אחת מהנסיבות הבאות: 

1)  אין למצוא את מי שביצע את העבודה;

2)  אי אפשר או לא סביר לבצע מסירת הודעה  כדי שיבוא לדין;

3)  הבעלים של הנכס שביצע את העבירה - כבר אינו בעלי הנכס;

4)  אין אפשרות להוכיח מי הוא העבריין;

5)  מי שביצע את העבירה נפטר, או כבר אינו בר עונשין. 

  ברור, כי בנסיבות אלה, צו הריסה ללא הרשעה יכול  להינתן גם על בניינים שנבנו לפני עשרות שנים,
  אלא שלא די בעובדה כי נעברה עבירה.

  כלומר, אף אם עוררין כי מבנה מסויים נבנה ללא היתר, אין בכך משום עילה מכרעת להריסה.

  אמנם יש עניין ציבורי לאכיפת חוקי הבנייה, וזאת כדי שיונהג מנהל תקין וייבנו רק תחת בקרה, פיקוח ורישוי.

  אולם הכלל לפיו בניין בלתי חוקי דינו להיהרס חל לגבי הריסה עם הרשעה, ואילו לגבי הריסה ללא הרשעה
  - על המדינה להוכיח, כי בנסיבות העניין יש הצדקה ליתן צו הריסה מטעמים של  עניין ציבורי חשוב.

 נושא זה נדון ברע"פ (רשות ערעור פלילי) 124/01 בבית המשפט העליון, זאב ניקר נגד מדינת ישראל,
 פסק דין מיום 21.2.2002, בפני השופטות: ט' שטרסברג-כהן, פרוקצ'יה מ' נאור, וכה נפסק:

 

"לענין סעיף 212 - להבדיל מסעיף 205 לחוק -  לא די למדינה להראות  כי
הבניה היא ללא היתר. עליה להראות "הצדקה" להריסה.

למתנגד לצו לפי סעיף 212 האפשרות להראות מדוע לא "מוצדק" הוא להרוס
את המבנה,  ובית המשפט - מכריע.

... ואולם בעניינו המדינה לא הראתה אלא שמדובר בבניה ישנה בלתי
חוקית.

ניסיונה לטעון כי מבנה מסוכן התבסס רק על כך שמדובר בבניה ישנה בלתי
חוקית.

ניסיונה לטעון כי המבנה מסוכן התבסס רק על כך שמדובר בבניה לא
  חוקית, ולא על בדיקה קונקרטית.

הערכאה הראשונה לא קיבלה, בנסיבות כאלה,  שמדובר במבנה מסוכן.

ככל שעולה מהראיות המבנה איננו פוגע בצד ג' כלשהו,  ואין הוא מהווה
מטרד למאן דהוא. הקיר הוא בתחום קווי הבניין.

המערער מצדו עמד על כך שמדובר בחדרה של בתו שנספתה לפני כ- 10
שנים, ועל כך שנכדיו עושים שימוש בחדר זה...

כדי להסיר כל ספק: הימנעות ממתן צו הריסה לפי סעיף 212 איננה שקולה
למתן היתר.

אם יסתבר בעתיד כי הקיר מסוכן, או יתגלה נתון נוסף כגון פגיעה  באחוזי
בניה של שכנים, או כל נתון אחר ה"מצדיק" צו הריסה - אין מניעה  להגשת
בקשה חדשה למתן צו כזה".

  המסקנות מפסק הדין הן כדלקמן:

  א.  כאשר בית המשפט בא לשקול מתן צו הריסה לפי סעיף 205 לחוק התכנון והבניה שעניינו הריסה
       לאחר הרשעה, די ליתן את הצו על סמך ביצוע הבנייה ללא היתר בנייה.

       לא כן כאשר מדובר בהריסה ללא הרשעה - כי אז יש לבדוק היטב האם יש שיקול ציבורי חשוב
   ולא די בטענה שנבנה בניין ללא היתר.

  ב. מבנים ישנים ומסוכנים - יש להרוס, גם ללא הרשעה, אך לא די באמירה כללית שהמבנה מסוכן,
      אלא יש לבסס קביעה זו, לאמור: בניין שיציבותו לא מוכחת, עדיין אינו בבחינת מבנה מסוכן לצורך זה.
      דרושה חוות דעת הנדסית שתיקבע פוזיטיבית כי הבניין מהווה מבנה מסוכן.

 ג.  הימנעות ממתן צו הריסה אינה בבחינת מתן היתר בנייה - נושא היתר הבנייה אמור להיבדק
     במסלול הרישוי הרגיל, ואף שנמנעה הריסה, ייתכן ולאור בדיקות והבהרות מאוחרות יותר,
     יהא דינו של מבנה, שלגביו בוטל צו הריסה - להיהרס.

לפי סעיף 212 בחוק התכנון והבנייה ניתן לבצע הריסה ללא הרשעה, במקרים בהם אילו הורשע
אדם כי אז בית המשפט היה רשאי לצוות על הריסה, ובלבד שחלה אחת מהן                
סיבות כמפורט בסעיפי משנה (1) עד (5).

    אולם קיים שיקול דעת נוסף והוא - משך הזמן שחלף מאז הקמת המבנה, וכאשר המבנה עומד שנים
    רבות באין מפריע יש צורך בשיקולים כבדי משקל כדי להרסו.

 

      הנושא נידון בבית המשפט לעיניינים מקומיים בתל-אביב יפו:

      ת"ב מס' 12/93, 15/93, 16/93 -

      מדינת ישראל נגד אילן אביזמיל, דוד אביזמיל, בן ציון אביטל ורחל לויה, כב' השופט ד"ר ע' בנימיני.

      פסק הדין מיום 14/7/94 פורסם בפס"מ נ"ד 4 ע' 341 ת"ב 2/93.

       על פי פסק הדין - סעיף 15: 

"שיקולים אשר יביאו, בדרך כלל, למתן צו הריסה הם, שהמבנה עומד
בניגוד לתכנית בניין ערים או מפריע למימושה, או שאין סיכוי כי  יינתן
היתר לבנייה שם, או שהמבנה הוקם על שטח ציבורי, או על שטח של צד
שלישי...

... שיקול  חשוב אחר הוא משך הזמן שחלף מאז הקמת המבנה. כאשר
המבנה עומד שנים רבות באין מפריע, יש צורך בשיקולים כבדי משקל  כדי
להרסו".

  מאידך - בית המשפט מרחיב ומדגיש כי העובדה שחלפו שנים רבות מבלי שהרשות ביקשה צו להריסה
  אינה מונעת, כשלעצמה, מתן צו הריסה.

   ובהמשך בסעיף 16, מונה השופט שיקולים נוספים שיש להתחשב בהם לפני מתן צו הריסה ללא הרשעה,
   כדלקמן:

  "א.   השקעותיו של בעל המבנה ברכישתו או בשיפוצו (בעיקר כאשר  מדובר בבעלים שאינו אחראי לבנייה הבלתי חוקית);

   ב.   האפשרות שהריסת המבנה תקפח את פרנסת בעליו, או תשלול ממנו מקום מגורים;

   ג.    היותו של המבנה רעוע או מסוכן לציבור והשאלה אם הוקם בפיקוח מהנדס;

   ד.   ידיעתו של בעל מבנה שנבנה בשטח ציבורי שישיבתו בשטח היא זמנית ומותנית ברצונה של הרשות;

   ה.   כמו כן יש לבחון אם הבקשה למתן צו ההריסה אינה נובעת ממניעים  זרים, כגון, שאיפתה של הרשות לפנות את
         בעל המבנה בלא תשלום  פיצויים, או תמורת פיצוי שאינו מקובל עליו".

  עיקרו של פסק דין זה הינו שניתן צו הריסה בלא הרשעה כנגד המבנים נשוא הבקשות, אולם בנסיבות
  המקלות המוזכרות דלעיל, הותנה הצו בכך ש: 

"צווי ההריסה לא יבוצעו בטרם יחלפו 18 חודשים מהיום, ובכל מקרה לא יבוצעו הצווים כל עוד לא תאושר סופית תכנית מפורטת 2510 לאחר שנתמלאו כל התנאים הדרושים לשם כניסתה לתוקף".

       יחד עם זאת בית המשפט קבע כי - 

"סעיף 212 (5) המאפשר הריסה ללא הרשעה - ראה סעיף 10 בפסק הדין -
מופעל בעיקר במקרים שבהם בוצעה הבנייה הבלתי-חוקית למעלה מחמש
שנים לפני מועד הגשת הבקשה למתן צו הריסה בלא הרשעה.

במקרה זה העבריין (אם זהותו ידועה) אינו בר עונשין מחמת ההתיישנות
(סעיף 9 (א) (3) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב – 1982), אך
עובדה זו לא הופכת את פעולתו חוקית".

 

   עזרא בן עזרא , תכנון וייעוץ הנדסי
  לאתר הבית: http://www.e-benezra.com